סגור חלון קופץ X

אל תקראו לנו לקויים / אבשלום נאור

אני אחד מאותם ילדים וילדות

שנמאס להם להיקרא בשמות, לשאת תוויות,

להידחק אל הפינות, להילחם כל יום מלחמות קטנות.

מאז בואנו לאוויר העולם סווגו אותנו (לא כמו כולם),

כשונים, משונים, עצלנים, לא משקיעים, חריגים,

מפגרים פוטנציאלים לא מנוצלים,

ועוד כהנה מונחים "מקצועיים".

אנחנו שומעים את הדברים, את הכינויים,

מבינים כפשוטן את המילים, מפנימים,

נכנסים לאפאתיה של החושים,

בורחים לעולמות אחרים.

 

מורים, מחנכים יקרים,

האמינו לנו שאנו מאד רוצים, מאד משתדלים,

מאד מנסים (להיות כמו כל הילדים),

לחבר את המספרים, להבין משמעותן של מילים,

לצייר קווים ישרים.

נכון, בדרך כלל אנחנו לא מצליחים,

אבל בכך אנו דומים לילדים ומבוגרים

הנעזרים במשקפיים כדי לראות את הסימנים.
 

למה אותם לא מכנים בשמות, לא מסמנים כחריגים,

כ ל מה שאנו מבקשים זו הזדמנות שווה, התיחסות נאותה,

עיזרו לנו לאתר את הבעיה,

להתאים לנו את "העדשה" המתאימה.

אנחנו נעשה את שאר העבודה,

דיסלקציה, דיסגרפיה, דיסקלקוליה , רק נשמעות מאיימות,

עם העדשות המתאימות נראה גם את הקווים הישרים,

גם את המלים הקטנות והספרות הנעלמות.

אז בבקשה מורים ויועצים אל תקראו לנו לקויים

כאלה או אחרים, אל תכנו אותנו בכינויים מתוייגים,

תנו לנו את המשקפיים המתאימים.

עשו לנו ולכם חיים יותר קלים,

ואולי תראו שאנחנו ילדים כמו כל הילדים.

כל הזכויות שמורות למת"ן 2018©
עיצוב ופיתוח: fatfish