סגור חלון קופץ X

מכתב למורה של ילד עם ADHD / קרן יפה גור 11.9.11 

מורה יקרה, רציתי לספר לך על הילד שלי.

הוא יפה כמו מלאך, יש לו עיניים גדולות כחולות ופיקחות וחיוך שובה לב, הוא מצחיק ורגיש וחכם ונבון ויש לו ADHD .

יש לו בתוך הראש תחנת רכבת סואנת ופקחי התנועה שלו הלכו לישון ולא תמיד מתעוררים בכדי לכוון את התנועה.

רציתי לספר לך על היום של הילד שלי.

רציתי לספר לך על המלחמה שלו במשך היום.

הוא קם בבוקר אחרי שעשיתי לו עיסוי קצר בכדי להחזיר לו את התחושה של הגוף שלו. ומיד הוא צריך לדעת מה מצפה לו בהמשך היום.

ארוחת בוקר: הוא יושב וקם ושוב יושב וקם ונזכר בצעצוע בחדר ושוב חוזר והכוס מים נשפכת ושוב צריך להחליף בגדים והפתק בחולצה מעצבן אותו והפס של הגרב מוציא אותו מדעתו.... סיימנו ארוחת בוקר.

אני ניגשת עם כדור הריטלין " למה אני צריך לקחת החברים שלי לא מקבלים?" וכמו בכל בוקר אני מסבירה לו שיש אנשים שלא רואים טוב ויש להם משקפיים ויש אנשים שלא נושמים טוב ויש להם משאף ויש אנשים כמוהו שיש להם הפרעת קשב וריכוז וצריכים כדור שיעזור להם להיות מאוזנים.

הכדור נבלע והוא בדרך לבית ספר.

בשעה 12:00 טלפון מבית ספר. כשכל אמא רואה את המספר של בית הספר היא מיד חוששת, האם קרה משהו אולי חולים? אבל אני יודעת כבר על מה השיחה.

בשעה 12:15 אני בבית הספר. הוא מחכה לי במזכירות, העיניים מושפלות לרצפה, הפה קפוץ והפנים אדומות. מה קרה? אני שואלת, "די!" הוא צורח. נכנסים לאוטו הוא מסרב לדבר, המורה כבר אמרה לי שהוציאו אותו מהשיעור ובחוץ הוא הרביץ לאחד הילדים.

12:30 הגענו הביתה, אני מנסה לדבר והוא מקבל התקף זעם, אני מחבקת אותו חזק חזק (כמו שלימדו אותי כשהוא היה קטן אבל בנתיים הוא הופך להיות חזק מרגע לרגע),הוא צורח "תעזבי אותי אני שונא אותך ואת בית ספר ואת כולם" אני מחבקת יותר חזק ולוחשת לו באוזן: "אני איתך עד שתירגע אני אוהבת אותך ולא אעזוב עד שתירגע" לאט לאט הצרחות והקללות מתחלפות בבכי קורע לב הגוף שלו מתחיל להיות רפוי ואני עדיין מחזיקה עוזרת לו לאסוף מחדש את מה שהתפרק שם בפנים עוזרת לו להסדיר חזרה את התנועה בתחנת הרכבת שבראש שלו.

"המורה המעצבנת הושיבה אותי ליד א'. היא יודעת שהוא מעצבן אותי, היא יודעת שהוא צוחק עליי, אז הוא עצבן אותי וחוץ מזה לא הבנתי בכלל על מה היא דברה ושעמם לי אז נתתי לו בעיטה, היא הוציאה אותי לחשוב בחוץ אבל בחוץ ראיתי את ד' והוא רצה שנשחק בכדור רגל ואז הלכנו מכות זה היה בצחוק, גם הוא הרביץ לי אבל המורה ראתה רק אותי."

אנחנו יושבים אני מסבירה לו את הסיטואציה, מסבירה לו עד כמה זה חמור, מנסה למצוא איתו דרכים אחרות שהיה אפשר לפתור את העניין, הוא כותב מכתב התנצלות למורה ולילד ואני יודעת שהפעם הבאה לא תאחר לבוא.

צהריים: יושבים להכין שיעורים,הוא לא מוצא את העיפרון. מביאים עיפרון חדש. עכשיו הוא לא מוצא את המחדד ואת החוברת הוא בכלל שכח בכיתה. מתחילים לעבוד, עכשיו הוא צמא, הכוס נשפכת, חוזרים לשולחן, האותיות קופצות לו והמספרים מתבלבלים. הוא בכלל לא מבין מה הם רוצים ממנו, "אני טיפש ואני לא מצליח" "אתה לא טיפש! קצת לוקח לך יותר זמן אבל אתה תצליח אני יודעת שתצליח" בסוף הוא מצליח, פתאום לרגע הוא צלול וממוקד אני רואה שהוא נלחם בשיניים בתחנת רכבת שדוהרת לו בראש ואני מעריצה אותו על הכוחות שהוא אוסף בכדי לתת עוד מאמץ קטן. סיימנו שיעורי בית.

אחר הצהריים: הוא רוצה להיפגש עם חבר אבל אף חבר לא מתקשר. אני יודעת שהילדים אוהבים אותו אבל אני גם יודעת שההורים מעדיפים שהילדים שלהם ישחקו עם ילדים "רגועים" יותר.

הוא מזמין חבר, הוא קופץ ממשחק למשחק, ממצה כל פעולה אחרי מספר דקות. הוא יוצא ונכנס ושוב יוצא ונכנס והחבר כבר מותש כי הוא לא מספיק לעמוד בקצב. אני עוצרת אותו, מנסה להראות לו מה קורה אבל הוא לא מבין הוא חושב שלכולם יש כנראה תחנת רכבת בלי פקחי תנועה בראש.

לפנות ערב: הריטלין נגמר ומגיע השלב שהרופאים קוראים לו "ריבאונד" ואני קוראת לו "השלב שהילד שלי מתחרפן לגמרי". הוא קופץ מספה לספה כמו קוף, הוא מציק לאחים שלו ומרביץ ומציק לכל מי שבסביבתו. אני תופסת אותו, מסתכלת לו בעיניים ואומרת שאם לא יירגע במידי אני אצטרך לשלוח אותו לחדר. אבל העיניים חלולות, אין שם אף אחד, הוא בכלל לא רואה אותי ואני יודעת שאין לו כמעט שום יכולת להשתלט על מה שהגוף שלו עובר ברגעים אלו.

אני מוציאה אותו לטרמפולינה: "תקפוץ! תוציא את זה פה, יש לך 10 דקות לקפוץ".  אחרי 45 דקות זה נגמר. הילד שלי חוזר והבית נראה כמו שדה קרב. האחים שלו כועסים עליו והוא- כאילו כלום לא קרה.

הוא מתקלח, האמבטיה שוב כולה מוצפת, הוא עוזר לי לנקות. "אפשר לנסוע באופניים?"  "לא! נגמר היום אוכלים והולכים לישון" אני כבר מותשת והוא- כאילו היום רק התחיל.

הוא נרדם. הוא ישן ונראה כמו מלאך. אני מסתכלת עליו ותוהה איך בגוף הקטן והחמוד הזה מתחולל כאוס כל כך גדול רוב היום.

מורה יקרה, זה הילד ההיפראקטיבי שלי. מחר בבוקר תפגשי אותו ואולי בתוך תוכך תגידי "שוב המופרע הזה". אבל אולי הפעם תסתכלי עליו קצת אחרת? אולי תושיבי אותו לידך, אולי תניחי עליו יד מידי פעם בכדי להגיד לו: "אני רואה אותך זה בסדר"... אולי תתני לו תפקיד אחראי על מנת שלפקחי התנועה שלו תהיה מוטיבציה להתעורר משנתם? אולי לרגע תדמייני איך זה לשבת בכיתה ושכל זמזום של מזגן, כל דלת שנטרקת, כל מקדחה בחדר הסמוך מצליחים להסיח את דעתך... תנסי לדמיין שאת מסתכלת על הלוח ועד שאת מגיעה למחברת כבר שכחת מה רצית להעתיק. תנסי לדמיין שהידיים והרגליים שלך חייבות לזוז כל הזמן.

הילד ההיפראקטיבי שלי יגדל להיות אדם טוב, ישר, משכיל ומאושר.  הוא ילמד לנתב את האנרגיות שלו נכון.  אבל עד שזה יקרה הוא זקוק לך, המורה שלו, להבין אותו, להיות יצירתית, להיות קשובה,

והכי חשוב: לחשוב שהוא פשוט ילד נורא מיוחד ולא סתם ילד מופרע.

קרן יפה גור, אמא לילד עם ADHA כותבת מכתב גלוי למורה של בנה: "מורה יקרה, זה הילד ההיפראקטיבי שלי. מחר בבוקר תפגשי אותו ותגידי "שוב המופרע הזה". אבל אולי הפעם תסתכלי עליו קצת אחרת, אולי תושיבי אותו לידך ואולי תניחי עליו יד בכדי להגיד לו: "אני רואה אותך, זה בסדר"  
כל הזכויות שמורות למת"ן 2018©
עיצוב ופיתוח: fatfish